• festivallogo50b

פסטיבל אבו גוש הראשון 1957 עד 1972

 

בתחילת שנות החמישים הגיע לאבו גוש הפרופסור פליקס גד זולמן, מנהל המחלקה לפרמקולוגיה שימושית בבית הספר לרוקחות באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה מוסיקאי מוכשר, איש רנסאנס שופע ורחב אופקים. פרופ' זולמן התפעל מהפוטנציאל המוזיקלי ומהאקוסטיקה הנפלאה בכנסיית "קרית יערים" שבראש ההר. הוא אסף סביבו סטודנטים חובבי מוזיקה ליטורגית ו"משוגעים לדבר" שהחלו מגיעים לאבו גוש בשבתות. חלקם באו כדי לשיר בכנסייה, וחלקם כדי להשתתף בטיולים המוזיקאליים של פרופ' זולמן ו"לעשות מוזיקה". הזמרים שרו, אחרים ניגנו, כמה ניצחו, בלי קהל, סתם כך להנאתם. בהמשך הצטרף אל פרופ' זולמן המנצח והפסנתרן זיגי שטדרמן.

דבר המייסדים

 

רותי רוזובסקי (זמרת מקהלה ומראשוני הפסטיבל):

 

"הוריי היו שניהם זמרים שנהגו לשיר יחד עם פרופ' זולמן וחברים. בשנת 1955 בערך, הם הזמינו אותי ואת החבר שלי, לימים בעלי, אברהם, לבוא איתם לאבו גוש. הצענו גם לחברנו זיגי שטרדמן להצטרף. הוא ניהל מקהלת פועלים ברמת גן ששרה בעיקר שירים ישראליים.

לאיש מאתנו לא הייתה מכונית, נסענו במונית-שירות בשבת בבוקר, ישבנו על רצפת הכנסייה ושרנו. אז עדיין לא היו שם קונצרטים, אלא רק חובבי שירה ווקלית שהתאספו. זיגי הציע לצרף את זמרי מקהלת הפועלים שלו לחובבי שירה נוספים ולהקים מקהלה שתיקרא "מקהלת אבו גוש".

 

בשנת 1957 התמנה זיגי שטרדמן למנהל האמנותי של פסטיבל אבו גוש ולמנצח הראשי של התזמורת ומקהלת אבו גוש. במשך חמש-עשרה השנים הבאות, עד 1972, התקיים הפסטיבל פעם בשנה בחודש מאי. הוא תפס מקום חשוב בחיי המוזיקה בישראל, הן ברמה המוזיקלית הגבוהה בביצוע יצירות תזמורתיות, מקהלתיות וקאמריות והן ביצירות הכנסייתיות, תמיד בשפת המקור. מוזיקה, שהקהל הישראלי לא פגש כמעט בשום מקום אחר. נגנים וזמרים סולנים מקצועיים, מיעוטם מחו"ל, הופיעו בהתנדבות, לצד מקהלות חובבים. הכנסייה המארחת לא גבתה תשלום בעד השימוש במתקניה, והקהל קנה כרטיסים מוזלים ששימשו לכיסוי ההוצאות בלבד.

            בין חברי המקהלה החדשה היו שתי זמרות ממקהלת הפועלים: סימה ארז, אשתו של יענקל'ה, ומירה עמית, אשתו של משה עמית. הן החלו לשיר ב"מקהלת אבו גוש" ובעליהן התנודבו לשמש כחברים בהנהלת הפסטיבל.

כך נולד גרעין המייסדים. בתחילה ניהלו את הפסטיבל ארבעה אנשים: זיגי שטרדמן, אברהם רוזובסקי – מוזיקאי בזכות עצמו, משה (מוסה) עמית, ומנחם רייס. אולם כעבור שלוש שנים, כשהוחלט לגבות מהקהל כסף, היה צורך באדם שמבין בפיננסים ויענקל'ה ארז צורף להנהלה."  

יענקל'ה ארז:

"קיבלתי עליי את התפקיד בגלל אשתי, אם כי במשך השנים נעשיתי בעצמי חובב מוזיקה קלאסית. הצעתי לצרף להנהלה את הֶניו (צבי בן-משה), נהג "אגד", אדם נמרץ, יסודי ומסור שמבין במוזיקה. הוא לחם איתי ב"הגנה" ואחר כך במלחמת השחרור בחטיבת אלכסנדרוני, והכרתי היטב את יכולותיו."

הֶניוֹ:

"עוד בהיותי נער בשכונת נחלת יצחק שבתל אביב, אהבתי מוזיקה ונהגנו לחלוב פרות ברפת לצלילי מוזיקה קלאסית. לכן מיד עם קבלתי כנהג ב"אגד", בשנת 1951, ביקשתי להיות הנהג הקבוע של התזמורת הפילהרמונית. בשנת 1963 פנו אליי לראשונה לארגן אוטובוסים לפסטיבל אבו גוש, מאותו יום ואילך נעשיתי מעורב לא רק בהסעות אלא בכל ארגון הפסטיבל."

 

 

עם הצטרפות החברים החדשים להנהלה הופסקה הגישה החובבנית שהייתה נהוגה עד אז בפסטיבל. ההערכות התייעלה, כרטיסים הודפסו (779 למען הדיוק) ונמכרו בצורה מסודרת, ופנקסי חשבונות נוהלו בקפדנות. הקהל הגיע מכל הארץ, כולל מקיבוצים ומיישובי ספר. הקיבוצים ואנשי הפריפריה קנו אותם במרוכז ממארגני הפסטיבל, והשאר קנו את הכרטיסים בחנויות למוסיקה בערים הגדולות. הכרטיסים היו נמכרים בימי שישי בבוקר ותורים ארוכים היו משתרכים ליד החנויות משעה מוקדמת בבוקר.

"הביקוש לכרטיסים היה מעבר למתוכנן ותמיד היה לנו מחסור. האוטובוסים ששכרנו היינו מלאים עד אפס מקום, ובמעברים שמנו כסאות מתקפלים. בעת הקונצרטים היינו משאירים את דלתות הכנסייה פתוחות לרווחה, כדי שגם אלה שלא הצליחו להשיג כרטיסים יוכלו לשמוע. שלוש מאות איש בערך היו עומדים בחוץ ומאזינים לקונצרט."

 

היצירה הראשונה שנוגנה בפני קהל הייתה הרקוויאם של כרוביני. בתחילה הייתה הבמה עשויה מארגזי ירקות מעץ, אולם זמן קצר לאחר מכן נקנתה במה מתפרקת. הוכשר מגרש חנייה, נשכרו כסאות מתקפלים ונבנו שירותים. המארגנים עצמם הובילו את הציוד, הרכיבו את הבמה בתחילת הפסטיבל ופירקו אותה בסיומו. בשנת 1964 נקנה עוגב מגרמניה אשר הועבר לארץ (ללא תשלום) בתרומת חברת "צים". בשנה שלאחר מכן נרכשו כסאות נוחים יותר, נרכש צ'לו, הוזמנו זמרים מחו"ל, ובשנות השבעים אף הוכן תקליט שנמכר לקהל.

לנוכח הביקוש הגדול הוחלט להוסיף קונצרטים גם אחר הצהריים, ולבסוף היו שמונה קונצרטים בארבע השבתות של חודש מאי. בין קונצרט הבוקר לזה של אחר הצהריים התפזר הקהל לפיקניק, וגם בהפסקה נשמעו בחורשה קולות שירה.

המארגנים התעקשו להשאיר את מחירי הכרטיסים נמוכים, כדי שגם בני נוער יוכלו לרכוש אותם. כולם עבדו בהתנדבות: הסדרנים, אנשי מד"א והרופאים, הזמרים, הנגנים – חלקם מבכירי התזמורת הפילהרמונית, ואפילו המנצח – איש לא קיבל שכר. מפכ"ל המשטרה, שאול רוזוליו, שנהג לבוא לקונצרטים, הִקצה שוטרים לכוון את התנועה ולשמור על הסדר. 

ב"מקהלת אבו גוש" היו זמרים מכל הארץ, חלקם חברי מקהלות מרמת גן ומתל אביב, אחרים בודדים חובבי שירה, וגם חברי קיבוצים. היו בה זמרים שכלל לא ידעו כלל לקרוא תווים וזיגי לימד אותם סולפג'. בימי חזרות קרה לא אחת שחברי קיבוצים לא יכלו להגיע לקיבוצם ונשארו ללון בביתם של הניו ודבורה. היא כבר הייתה מורגלת למצוא זמרים ישנים אצלה בסלון. שמה של "מקהלת אבו גוש" הלך לפניה, וגם בחו"ל היא צוינה כמקהלה טובה.

"כשבאו לארץ מקהלות אורחות הייתי אחראי לכל תקופת שהותן בארץ. קיבלתי את פניהן בשדה התעופה, ארגנתי להן תוכנית שכללה טיולים, הופעות, וסידורי הסעדה ולינה. הייתי גם  מלמד אותן שיר בעברית שיוכלו לתת כהדרן. הדפסתי את התווים של "שלג על עירי" בעיבודו של גיל אלדמע, ולימדתי מקהלות מאסטוניה, מפראג, מקהלה מורמונית ועוד – כולן שרו אותו כהדרן."

 

 

חנה צור - המנהלת המוסיקלית של פסטיבל אבו גוש, מייסדת המקהלה הקאמרית ברמת גן והמנצחת שלה:

 

הפעם הראשונה שהופעתי באבו גוש הייתה בשנת 1962. הצטרפתי אל המנצח זיגי שטרדמן והייתי מעורבת בכל העשייה: מנצחת מִשנה, סולנית, רושמת את הבאים לחזרות, ומכינה קפה. ביצענו יצירות גדולות והגיע קהל רב. רק באבו גוש ניתן היה להאזין לקנטטות, למיסות ולפסיונים בטקסטים לא מצונזרים.

שני הכמרים: האב יוסף רבואל (Joseph Revoil), והאב שמואל סטימן (Samuel Stehman) שעמדו בראש הכנסייה נתנו את ברכתם לפסטיבל. הם לא רצו דבר בתמורה ושמחו על פתיחתה לקהל חובבי המוסיקה הווקאלית.

 

חנה צור, המעידה על עצמה שגדלה בפרובינציה, מספרת על הפעם הראשונה שראתה בקולנוע את אאידה מאת ורדי: "קולה של זמרת הסופראן רנטה טבאלדי בקע מגרונה של סופיה לורן. ואני, ילדה בת עשר, ישבתי לבד והרגשתי שגיליתי גילויי עצום, חוויתי התגלות. יצאתי בתובנה שאני רוצה להיות מנצחת ולהשמיע המון 'אֲרָיוֹת' אמרתי בבית. אימא שלי תיקנה אותי לומר 'אַרְיוֹת'."

חנה צור למדה במדרשה למורים למוזיקה, בניהולו של פרופ' הרצל שמואלי ז"ל חתן פרס ישראל. במדרשה לימדו מיטב המורים למוזיקה בארץ ובהם: המלחין יחזקאל בראון, מיכל זמורה כהן, פרופ' אדית גרזון קיווי, גרי ברטיני, פרופ' מיכאל פרקש - המורה לניצוח, והמורה לפיתוח קול יוליה סטוצ'בסקי, רעייתו של אחד מגדולי המלחינים והצ'לנים בעולם, יהויכין סטוצ'בסקי.

 

 

 

אבנר איתי – מנהל מוסיקלי של מקהלת האיחוד, מייסד מקהלת "זמרי קאמרן" ו"קולגיום תל אביב", ומנצח מקהלות:

 

בתחילת שנות השישים חזרתי מלימודים באירופה והתחלתי להופיע בפסטיבל אבו גוש עם המקהלה שלי – מקהלת האיחוד. התלהבות הקהל הייתה בלתי רגילה, זו הייתה מעין עלייה לרגל. אולם אני זוכר שבשנים הראשונות היו אנשים בקהל שעזבו את ההופעה כששרנו בגרמנית.

 

 

במאי 1967 הגיעה לארץ המקהלה הקאמרית של האקדמיה המלכותית למוסיקה משטוקהולם. הניו קיבל את חבריה בשדה התעופה, הכין להם תוכניות טיולים, הסיע אותם להופעות בקיבוצים דפנה ועין השופט, ולבסוף הביא אותם למלון בכפר המכבייה שם הם היו אמורים ללון ולהיערך לקונצרט באבו גוש. הימים ימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. בארץ נערך גיוס מילואים רחב היקף, האולמות בקיבוצים התרוקנו, בני נוער חפרו שוחות ומילאו שקי חול, ובחדשות בישרו על מתיחות צבאית בשלוש חזיתות.

המנצח השבדי, אריק אריקסון, היה מודאג. "מה יהיה?" היה שואל כל יום, ואנשי הפסטיבל היו מרגיעים אותו: "יהיה בסדר. הפסטיבל באבו גוש יתקיים". אלא שב-23 במאי 1967, ערב לפני ההופעה, הגיע שגריר שבדיה למלון, והודיע לאנשי המקהלה שעומדת לפרוץ מלחמה, מצבה של ישראל בכי רע, כולם נדרשו לארוז חפצים וחזור הביתה. לאכזבת כולם בוטלה הופעתם בפסטיבל באבו גוש. 

אולם למרות רוחות המלחמה הפסטיבל התקיים. הסולן מרדכי שבורון, למשל, שהיה מגויס בעת ההיא, הצליח להגיע לקונצרט (בזכות הפעלת קשרים ופנייה לכל צמרת צה"ל ובייחוד לחובבי המוסיקה שביניהם). שבורון הגיע במדים, אשתו הביאה לאבו גוש את החליפה להופעה, ובתוך רגע הפך מוטי מחייל מילואים פשוט לזמר בס ושר אריה ב"משיח" של הנדל.

 

 

שנות החמישים והשישים היו השנים הראשונות למדינה היהודית הצעירה. טראומת השואה הייתה עדיין טרייה ולכן לא מפתיע לגלות שבאותן שנים הונהג חרם על מוזיקה ליטורגית ובייחוד על טקסטים גרמניים. עולים מאירופה שעלו ארצה באותן שנים, באו ספוגי תרבות מארצות מוצאם, אך גזרו על עצמם נתק מעברם ואיסורים רבים. רבים טענו שמדובר בעבודה זרה, והשמעת מוזיקה דתית נוצרית התקבלה במורת רוח. הופעות חוץ שקיים הפסטיבל בתל אביב ובירושלים הופרעו בזעקות של מאזינים דתיים.

 

זכורה במיוחד התפרצותם של בחורי ישיבה לקונצרט ה"מתיאוס פסיון", בשנת 1968 בבנייני האומה. עשרות אברכים התחפשו לחילוניים וקנו כרטיסים לקונצרט. ברגע שהטנור אריאן בלנקן החל לשיר את האריה הידועה, הם קמו ממקומותיהם, רצו לכיוון הבמה, ושרו בקולי קולות "דוד מלך ישראל". מהומה גדולה התחוללה באולם, מהלומות הוחלפו, והמארגנים הורידו אותם בכוח מהבמה הישר אל זרועות הסדרנים. אולם בשנים שלאחר מכן נדחו בקשות לביצוע הפסיונים של באך הן מהיכל התרבות בתל אביב והן מבנייני האומה בירושלים. הויכוח הציבורי הגיע עד לבית המשפט הגבוה לצדק.

 

 

פסטיבל אבו גוש על המדוכה בבג"צ

 

 

בשנת 1971 נדון בג"צ (71 / 175 - פסטיבל למוסיקה אבו גוש קרית יערים, נגד משרד החינוך). במסגרתו עתרו מארגני הפסטיבל נגד משרד החינוך והתרבות בגין סירובו להעניק תמיכה כספית. בקשתם לקבלת תמיכה נדחתה מן הטעם "שאין זה מתפקיד משרד החינוך והתרבות לתמוך במוסד שמטרתו היא ביצוע מוסיקה כנסייתית". סגן פרקליט המדינה, מישאל חשין, אמר כי: "חשיבות הפסטיבל אינה כה גדולה וחיונית לחיי המדינה עד שיש הצדקה למתן הקצבה כספית."

שופטי בג"צ היו חלוקים בדעתם. כבוד השופט חיים כהן בדעת מיעוט תמך בעמדת מארגני הפסטיבל וקבע כי : "כאשר מתנה הממשלה מתן תמיכה בדרכי ביטוי רצויות לה, או כשהיא מסרבת מתן תמיכה... היא משתמשת לרעה בשיקול-הדעת שהוענק לה וחורגת מסמכותה החוקית..." 

כבודו דן במשמעות המושג "מוסיקה כנסייתית". בין היתר ציין השופט חיים כהן: "... ניתן להבין שמוסיקה שנכתבה למזמורי תהלים ולסיפורי התנ"ך, אף שגם הם נועדו ומשמשים לפולחן כנסייתי, אינם נופלים בגדר "המוסיקה הכנסייתית". בחינת "אני לא באתי בגבולם הם באו בגבולי" (משנה עבודה זרה, ג', ד')..." והרי פסטיבל אבו גוש לא עסק במוסיקה שנכתבה לטקסטים מתוך הברית החדשה בלבד. לעצם העניין קבע  השופט כי על המדינה לחזור ולדון בבקשת מארגני הפסטיבל.

אולם כאמור דעתו הייתה דעת מיעוט, דעת הרוב קבעה, שפעילות הפסטיבל לא נמצאה "חיונית או בעלת חשיבות יתרה לחיי התרבות והאמנות במדינה כך שתצדיק תמיכה כספית מאוצר המדינה". הם דחו את בקשת מארגני הפסטיבל והעתירה נדחתה.

בין היתר כתב כבוד השופט קיסטר כי: "... ההכרעה מה ראוי לתמיכה כספית ומה לא, היא בידי המינהל... אין זה עניינו של בית-המשפט להתערב במדיניות של משרד החינוך והתרבות ולהכריע איזו מוסיקה יש להעדיף... אין זה סוד שמדינת ישראל מדינה דלת אמצעים שצרכיה מרובים ותקציבה מוגבל ומצומצם... העלאת הרמה המוסרית התרבותית הכללית של שכבות נחשלות, ובעיקר של נוער עזוב ועבריין, הוא קודם בסדר העדיפויות על הוצאות אחרות..." לעמדה זו הצטרף גם כבוד השופט זוסמן.

הדיון בבג"צ עורר הדים בציבור הישראלי, העתירה נלמדת עד היום בפקולטות למשפטים במסגרת משפט חוקתי, אך השפעתו לא הייתה מכרעת על הקהל והפסטיבל המשיך להתקיים ואף זכה לתחייה מחודשת בשנות התשעים.

 

רקוויאם לפסטיבל במתכונתו הראשונה

 

למרבה הצער, בתחילת שנות השבעים נפטרו שני הכמרים האב יוסף רבואל והאב שמואל סטימן זה אחר זה. רק כמה נזירות בודדות נשארו בכנסיות. לא ברור מה היו הסיבות לסירובן להמשיך בפסטיבל, ולא הועילו המכתבים שכתב זיגי שטרדמן לאפיפיור ברומא. מהוותיקן התקבלה תשובה שאב הכנסייה, בדומה לקפטן בספינה, סוברני וריבוני, והכס הקדוש אינו כופה עליו את דעתו.

כנסיית "קריית יערים" הפכה לבית מרגוע לנזירות למשך כעשרים שנה. אנשי ההנהלה חיפשו כנסיות ברחבי הארץ לאירוח הפסטיבלים הבאים, אך נענו בשלילה. הפסטיבל נדד לקיבוץ עין-השופט, כמה קונצרטים התקיימו באולמות ובקיבוצים אחרים, אך לא היה ביקוש רב לכרטיסים ואי אפשר היה לשחזר את ההצלחה. זיגי שטרדמן עזב את הארץ, ובשנת 1972 הופסקה פעילות פסטיבל במתכונתו הראשונה.

 

 

 

התחדשותו של פסטיבל אבו גוש

משנת 1992 ועד היום 2011

 

בשנות השמונים הוקמה "היחידה לשילוב אזורי" על ידי תנועות הקיבוצים והמושבים, אשר אומצה לאחר מכן על ידי ההסתדרות במסגרת "מועצות פועלים אזוריות". במסגרת זו התגבשה קבוצת אידיאליסטים שהתגוררו בהרי יהודה. מטרתם הייתה לקרב בין ערבים ויהודים ולשמור על האזור נטול אלימות.

על רקע המצב הפוליטי המתוח, נשמעה קריאתם החריגה כאי של שפיות ושלווה. העמותה קראה לחיזוק קשרי הידידות בין תושבי האזור בתחומי החינוך, הספורט, התרבות והאמנות. הם יזמו סדרת מפגשים חברתיים, ביקורים הדדיים בחגים, אירוח "בית פתוח" כל פעם ביישוב אחר, סיורים וסדנאות משותפים. בהמשך למפגשים הם הקימו את "העמותה לסובלנות ולדו-קיום יהודי-ערבי באזור הרי-יהודה". העמותה נרשמה כחוק בשנת 1990 – ועד היום מכהנים בה כיושבי ראש שותפים עיסא ג'בר - מנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית אבו גוש, ואילנה לפידות חברת קיבוץ צרעה.

 

אילנה לפידות – מיוזמי ומנהלי "העמותה לסובלנות ולדו-קיום יהודי-ערבי בהרי יהודה"

"סיפור האהבה" שלי עם אבו גוש מתחיל בשנת 1981. עבדתי אז במחלקת התרבות של המועצה האזורית מטה יהודה שהכפר אבו גוש שוכן בתחומה. התעניינתי אילו שירותים מקבל הכפר מהמועצה, למדתי על היחסים בין היישובים השכנים, והחלו להיווצר קשרים חבריים בין אנשי המועצה לתושבי אבו גוש. כשהגיעו אורחים מחו"ל, ערכנו להם סיור באזור, והזמנו אותם תמיד לביתו היפה של חאג' מוסה ז"ל, מוכתר הכפר. נהגנו לצפות על האזור מגג ביתו ולספר לאורחים על יחסי השכנות הטובים השוררים בין בני כל הדתות והעדות באזורנו. ביקרנו, כמובן, גם בשני המנזרים והתפתחו קשרי ידידות, בעיקר עם האח אוליבייה, הנזיר המפורסם והמקסים מהמנזר הבנדיקטי, שפתח בפנינו את הכנסייה הצלבנית. מדי פעם קיימנו בקריפטה שבכנסיה ערבי תרבות, משוררים קראו משיריהם, מוסיקאים ניגנו שם – אך אז טרם חלמנו על פסטיבל...

 

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1987, החל הציבור הישראלי להדיר רגליו מרחובות העיר העתיקה בירושלים ומערים ערביות נוספות. חברי העמותה שחששו שחלום האחווה והדו-קיום הולך ונגוז, הציעו להקים שוק עממי של יהודים וערבים כדי למשוך תיירים ומבקרים וליצור מפגשים המבוססים על כבוד הדדי ואינטרסים משותפים.

תושבי אבו גוש הסכימו לרעיון והוחלט לחפש יזם יהודי שיהיה הנחשון שיתנדב ראשון בתקווה שהיזמים הערבים ילכו בעקבותיו. חברי העמותה פנו לצמד יזמים שפעלו כבר באזור: גרשון כהן ושותפו בנימין גדליהו המכונה "ביניום". ביניום הסכים וסבר שיש הגיון לפתח את המיזם במקום טוב כמו אבו גוש, הממוקם בין ירושלים לתל אביב. הוא הציע להתייעץ עם שותפו לכשיחזור מחו"ל. אלא ששותפו גרשון כהן, חובב מושבע של מוזיקה ובעיקר ווקאלית, לא התעניין כלל בפיתוח שוק ויריד מכירות. הוא רצה לפעול לחידוש התכנסות המקהלות באקוסטיקה המופלאה של כנסיית 'קרית יערים'. 

 

גרשון כהן - מפיק ומנהל הפסטיבל:

בקיץ 1991, זמן קצר לאחר שובי מניהול מחנות קיץ בארה"ב, פנו אליי החברים מעמותת הידידות היהודית-ערבית. כמה שנים לפני כן, במסגרת פסטיבל ישראל, הפקתי קונצרטים בעין כרם, לכן הנושא היה קרוב ללבי.

הצעד הראשון היה מפגש עם הנזירה קתרין מכנסיית "גבירתנו של ארון הברית" ממסדר הנשים הצרפתי (Saint Joseph de l'Apparition). בדצמבר1991, באחד החורפים הגשומים והקרים בתולדות המדינה, נסעתי עם אילנה לפידות לפגישת הכרות עם הנזירה קתרין. שלג כבד ירד ובאבו גוש נשברו כמה עצים וחסמו את הדרך לכנסייה. לא ניתן היה להגיע אליה. חזרנו כלעומת שבאנו.

ימים אחדים לאחר מכן באתי בגפי לפגישה. מעולם לפני כן לא שוחחתי עם נזירה. הנזירה קתרין, אישה נמרצת כבת חמישים, ילידת אירלנד, גרה שנים רבות באוסטרליה, הגיעה ארצה כשלוש שנים לפני כן. היא קיבלה אותי בחדר מרווח וגדול, ישבנו זה מול זו על כורסאות ודיברנו בניחותא. כשהיא לבושה בחצאית ובחולצה אפורים, על ראשה שביס, עיניה כחולות וטובות, סיפרה לי הנזירה על אהבתה למוזיקה. אמרתי לה שאני רוצה להביא בעיקר מוזיקה ליטורגית כנסייתית.

אפשר שנוצרה ידידות בין שני אנשים חובבי מוזיקה, אולי פשוט נוצרו הנסיבות המתאימות, בסוף השיחה הבטיחה הנזירה קתרין לפנות אל הממונים אליה כדי לקבל את הסכמתם לארח קונצרטים בכנסייה. שנינו לא ידענו איך הדברים יתגלגלו, אך נולדה הבנה והסכמה. כל המפגשים מאותו יום ואילך נעשו תמיד ברוח טובה, תוך הערכה וכבוד הדדיים.

 

המארחים

 

בכנסיית 'קרית יערים' שבראש ההר פנתה הנזירה קתרין אל הנזירה סִימיָין, הוותיקה יותר, אך זו לא התלהבה מפתיחת הכנסייה לקונצרטים. הפסל הגדול של מריה הקדושה הנושאת בזרועותיה את ישו מושך די מבקרים, והנזירות הסתפקו בהם. אולם לאחר כמה מפגשים וניסיונות שכנוע, נמצאה הדרך ללִבה. גרשון כהן הנמרץ סייע בחידוש סלילת כביש אל הכנסייה, בהתקנת מזגנים ובעריכת שיפוצים נוספים.

במנזר התחתון "מארי הקדושה" ביקשו היזמים לקיים קונצרט בקריפטה. המפלס התחתון בנוי מסביב למקווה מים שבו מצטברים מי המעיין, ובמפלס העליון של הקריפטה מתאספים הנזירים מדי יום ביומו. בתחילת שנות התשעים פגש גרשון כהן את האח אוליבייה וביקש את הסכמת הנזירים לארח את הקונצרטים. 

 

האח אוליבייה – "שר החוץ" של המנזר התחתון "מארי הקדושה" שבמרכז הכפר:

הדבר יישמע אולי מוזר באזנכם, אבל המנזר מתנהל כדמוקרטיה. הקהילה הבנדיקטית באבו גוש מונה היום תשעה נזירים ושתים-עשרה נזירות ולכל אחד מהם זכות הצבעה שווה. הבאתי את בקשתו של גרשון לחבריי במנזר. אפשר שהם נתנו את הסכתם לאור החברות האישית שלנו עם גרשון וצוותו, אך נוספה עליה תחושת השליחות. הפסטיבל הוא סמל לדו-קיום.

קהל יהודי מגיע לכפר מוסלמי לשמוע קונצרט בכנסייה נוצרית. הנימוק המשונה הזה השפיע על הנזירים וההחלטה לפתוח את המקום למופעים התקבלה ברוב קולות. התפילות בכנסייה נערכות חמש פעמים ביום, לכן אחד התנאים היה שהקונצרטים לא יפגעו בשגרת חייהם של הנזירים.

המסדר הבנדיקטיני מתאפיין בגמישות והנזירים אינם חיים באורח חיים של סיגוף קיצוני. אנחנו מצווים על הכנסת אורחים, ומרעיפים על כל מי שמגיע אלינו, צליינים נוצרים, בני נוער יהודיים, וכפריים מוסלמים, מסר של קירוב לבבות ואהבת אדם, ומתפללים להוות גשר בין העמים.

 

עוד בצעירותו בצרפת, חזר וביקש האח אוליבייה מאב המנזר שלו בנורמנדי לשלוח אותו לישראל. הוא ראה בנעוריו את הסרט "אקסודוס" והתרגש ממנו. סיפורם של ניצולי השואה שנתפסו על ידי הבריטים והוחזרו לגרמניה נגע ללבו. הדברים לא היו מודעים, אבל תחושת האחווה והרצון לבנות גשרים של ידידות וכבוד הדדי בין אנשים, נראו לו כהגשמת ייעודו. בקיץ 1977 הגיע האח אוליבייה ארצה, בדיוק שלושים שנה אחרי שספינת המעפילים "אקסודוס" יצאה מנמל סֶט שבדרום צרפת. על כך הוא אומר בפשטות: "אין מקריות בעולם".

ביוני 2007 נבחר האח אוליבייה על ידי אב המנזר לקבל הסמכה המייעדת אותו להיות איש הקשר בין הנזירים לעולם החיצוני, ולעסוק בפעילות של הכנסת האורחים וקבלת פנים. הפטריארך הלטיני, מישל סבאח, מירושלים העניק לו את התואר "דיאקון" (deacon). לטקס ההסמכה הוזמנו מוסלמים ומוסלמיות מאבו גוש, ערבים ישראלים נוצרים מהגליל, פלסטינאים נוצרים מהשטחים, נזירים ונזירות ממנזרים אחרים, חברי הסגל הדיפלומטים, והרבה חברים יהודיים: שמאלנים וימניים, חבר מחב"ד, כמה חסידי ברסלב, חיילים וחיילות אנשי יחידות החינוך בצה"ל, וגם חברים ממועדון האופנוענים הישראלי שהגיעו רכובים על אופנועיהם עם בַּנדָנות וקעקועים.

האירוע נראה סוריאליסטי למדי, הפטריארך נדהם כשראה את המוזמנים. אולם האח אוליבייה דבק באמונתו שניתן לחיות בשלום ובהרמוניה למרות השונות, ונאמן לדרכו לעסוק בקירוב לבבות ולגשר בין עמים. ואם נוסיף לתפיסת עולם זו גם את חיבתו לשירה, מתבהר החיבור שבין האח אוליבייה לפסטיבל ולמטרותיו.

תוך שימוש בסלנג צה"לי ובמבטא צרפתי מסביר האח אוליבייה: "הגעתי לישראל עם ראש פתוח ולב פתוח. אני עצמי שירתי בחיל הים הצרפתי ואני מבין נפש חייל מהי, לכן יצא לי שם של הנזיר הכי מורעל בצה"ל. לוּ היו נותנים לי שתי דקות בלבד כדי להסביר את עמדתי הייתי אומר: בני אדם שונים איש מרעהו, אך אפשר להיות שונה ולאהוב את הזולת. מעבר לדת, לפוליטיקה, לדעות, לחינוך, לתרבות – אפשר לתת כבוד איש לאחיו. אב המנזר מטיף לנו לנסות לקרב בין הצדדים. בגלל המסר הזה הסכמנו לפתוח את הכנסייה לקהל."

 

אבו גוש (אבו ע'וש) מזוהה כמקום שבו שכנה קריית יערים המקראית, המוזכרת בספר יהושע (ט' יז), כמרכז פולחן לעם ישראל. שם הוצב ארון הברית לאחר שהושב מהפלישתים  (שמואל א', ו' כ"א, ז' א-ב). אולם למרות זיהויו כמקום קדוש לנוצרים, וחשיבותו האסטרטגית כחולש על הדרך לירושלים, בשנים הראשונות לפעילות העמותה לסובלנות ולדו-קיום, אבו גוש היה עדיין כפר. ניתן היה לראות בו חלקות חקלאיות, דרכי עפר, מערכת הביוב לא מוסדרת ותשתיות לקויות.

 

 

עיסא ג'בר - מנהל מחלקת החינוך והתרבות במועצה מקומית אבו גוש:

ראש המועצה תמך בחידוש הפסטיבל, אבל רבים מאנשי הכפר הסתייגו. היו שאמרו שאין להם עניין במוזיקה קלאסית, אחרים טענו שהקהל והמבקרים הרבים עלולים להוות מטרד. אולם בעלי עסקים ראו בפסטיבל ברכה. אנחנו, חברי המועצה המקומית, האמנו שהפסטיבל יוביל לחיזוק הסובלנות, לחיים של דו-קיום, לאחווה, לקירוב לבבות ולסובלנות בין העמים.

חברי המועצה ראו בפסטיבל המשכה של מורשת שתחילתה במייסדי אבו גוש. השיח'ים המייסדים, שמוצאם מהקווקז, תמכו ביישוב היהודי בארץ וסברו ששני העמים יכולים להתקיים זה בצד זה בשלום תחת השלטון הבריטי. כבר משנות השלושים ראו אנשי אבו גוש את המאבק של היהודים והערבים כמאבק מיותר ועדיף היה לגשר על האיבה בהידברות. במהלך מלחמת העצמאות היה אבו גוש הכפר הערבי היחיד בפרוזדור ירושלים אשר שמר על ניטרליות.

זקני הכפר, שניחנו בחוכמת חיים, צפו את העתיד ומבחינה היסטורית הם צדקו. ארבעים או חמישים כפרים ערביים ששכנו באזור עד שנת 1948 אינם עוד ואילו אבו גוש, שלא נטל חלק באלימות, נשאר עומד על תלו. ויותר מכך, אנשי אבו גוש המשיכו כל העת לקיים שיתוף פעולה חברתי, כלכלי ותרבותי עם השכנים היהודים, ובייחוד עם שכניהם ממעלה החמישה ומקרית ענבים. הקיבוצניקים נעזרו באנשי אבו גוש עם עלייתם על הקרקע, ובימי מלחמת העצמאות הם החזירו טובה תחת טובה ושמרו על שכניהם לבל יאונה להם כל רע בעת הקרבות שהתחוללו באזור.

 

יוסף איברהים – מנכ"ל "אבו גוש תעשיות טקסטיל", פעיל בהתאחדות התעשיינים ומנכבדי הכפר:

 

לצורך סלילת הכביש המהיר לירושלים הופקעו קרקעות של תושבי אבו גוש, ומבקרים מזדמנים שהיו מגיעים אליו בדרכם לבירה חדלו לבקר. מצבם הכלכלי של רבים מתושבי הכפר הורע, ואני עם חברים נוספים יזמנו את הקמת העמותה לקידום אבו גוש. מטרתנו הייתה לסייע בפיתוח הכלכלי, ולמלא חלל פוליטי ומנהיגותי שנוצר בכפר. העמותה הציבה לעצמה יעד נוסף, רחב יותר: לקרב בין ערבים ויהודים, לחזק את הסובלנות והדו-קיום ולשמור על האזור נטול אלימות.

באחת הישיבות שקיימנו בשנות השמונים הועלתה הצעה להחזיר לכפר את הפסטיבל למוסיקה. בתחילה מצאנו אדם שהיה מוכן לקחת עליו את המשימה בתנאי שמועצת הכפר תתחייב לשאת בהפסדים במידה ויהיו. הוחלט לחפש יזם אחר, וכך הגיעו אנשי העמותה אל גרשון כהן, המנהל הנוכחי. גרשון האמין בפרויקט, אך הבטיח שאם ייכשל – ההפסדים עליו. העיתוי היה מתאים ונוצרה מערכת של אמון וקשר חברי בין שלושת השותפים להצלחה: הנזירים, תושבי הכפר ומנהלי הפסטיבל. 

אבו גוש שוכן באזור המאופיין ביחסי שכנות מיוחדים. במועצה האזורית מטה יהודה, על פני שטח לא גדול, גרים בהרמוניה נדירה: חרדים מקריית טלסטון, נוצרים אוונגליסטים מיד השמונה, מוסלמים מהכפרים הסמוכים, קיבוצניקים ומושבניקים. ללא צביעות, בפתיחות ובשפיות דעת (שאינה אופיינית למזרח התיכון) חיים זה לצד זה יהודים ומוסלמים, אנשי מושבים ועירונים, דתיים וחילוניים. אין מקום מתאים מזה לערוך פסטיבל למוסיקה ולהציג הלכה למעשה שכנות טובה ודו-קיום.

דו-קיום יכול להיעשות רק כשיש נכונות אמיתית שצומחת מהשורש, מהאדמה, מלבבות האנשים. אני מקווה שוועדות התכנון הממשלתיות ישכילו שלא לפגוע במרקם היחסים שנוצר כאן כבר לפני מאה שנה. בכל המזרח התיכון, מלוב ועד תורכיה, אין אח ורע ליחסים שנוצרו כאן בין ערבים ליהודים ויש לשמור על כך גם בעתיד. 


ת'אבת אבו- גוש – בעל מסעדת "קרוואן" ומנכבדי הכפר

 

ת'אבת אבו גוש, יליד 1942, בעליה של מסעדת "קרוואן", הוא ספר היסטוריה מהלך. המסעדה הוקמה בשנת 1950 והייתה הראשונה בכפר. אביו, יוסף אבו גוש, היה חבר לח"י ונטל חלק בהברחתה של גאולה כהן מבית החולים הבריטי של האסירות בירושלים. דודו, חג' מוסא אבו גוש, המוכתר המיתולוגי של הכפר, נתכבד בתחילת שנות התשעים להדליק משואה לכבוד אחוות העמים בטקס פתיחת יום העצמאות.

בשנת 1920, לפני מאה שנים כמעט, עלה גרעין המייסדים של קיבוץ קריית ענבים על הקרקע והתיישב בסמוך לכפר. עד מהרה נוצרו יחסי ידידות ושיתוף פעולה בין תושבי אבו גוש לבין הקיבוצניקים. אנשי הכפר האמינו כי היהודים יביאו לאזור פיתוח חקלאי, ראו באנגלים אויב משותף, וכמו היישוב היהודי גם הם רצו לסלק את המנדט הבריטי. לפני עזיבתם סיפקו הבריטים לאנשי אבו גוש בנזין אך אסרו על המוכתר חג' מוסא להעבירו לשכנים היהודים. כדי להימנע מהפרת ההבטחה שנתן לבריטים הוא הזמין את חברי קריית ענבים לבוא בלילה ו"לגנוב" בנזין עבור צרכיהם.

גם לאחר עזיבת הבריטים לא נפגעה הידידות ובתי הכפר הפכו לסמל של שקט ובטחון עבור היהודים. אנשי השיירות שעברו בשלום את שער הגיא, היו מגיעים לאבו גוש ובו נחו, נרגעו ונשמו לרווחה, כאילו הגיעו לירושלים. אבו גוש הפך בעיניהם לסמל של אחווה בין היהודים לערבים. שיתוף הפעולה שנולד אז בין תושבי אבו גוש למתיישבים היהודיים, התגבר על לחצים ומבחנים היסטוריים ונשאר איתן ויציב.

בספרה "אין לי כוח להיות עייפה - מפנקסי האישי והפוליטי" כותבת גאולה כהן[1]  על אביו של ת'אבת: "אם לא שאלתי את יוסף אבו גוש למה הצטרף ללח"י, היה זה אולי מפני ששמעתי וידעתי הרבה על הכפר, שנמצא על אם הדרך לירושלים ונחשב לידידותי ביותר מבין כל כפרי הערבים בארץ ישראל. ידעתי גם שתושבי אבו גוש מכרו נשק להגנה, לאצ"ל וללח"י, וסרבו לקחת חלק בפרעות הדמים שניהלו הערבים נגד היהודים... לא במקרה, אפוא, בחרו חברי לח"י ביוסף, ובחברו עבד אבו גוש, גם הוא בן הכפר וידיד גדול ליהודים, לסייע בהברחתי." בשעה שהם הסיחו את דעתם של הבריטים ונעצרו... "אני כבר עשיתי את דרכי החוצה ממגרש הרוסים לבושה כערביה רעולת פנים. רק שעות לאחר שברחתי קישרו הבריטים בין הבריחה לבין השניים, חקרו אותם קשות ושלחו אותם לכלא עכו..."

"מאז שיוסף הלך לעולמו, כל ביקור שלי בכפר אבו גוש, כפר שהפך לחלק מנוף חיי, מוקדש לפגישה עם ת'אבת, בנו של יוסף, שהוא כבן משפחה לי... אין ביקור אחד שלי בכפר אבו גוש שבו לא פוקד אותי רצון עז לעלות על קברו של יוסף, ובשם עמי כפוי-הטובה, שבהנהגתו יש כאלה שיודעים לאהוב את שונאינו אבל לשנוא את אוהבינו, לבקש סליחה."

 

ת'אבת:

"שמם של תושבי אבו גוש יצא למרחקים כאנשים מכניסי אורחים, שוחרי שלום ושקט. הם מכבדים את הנזירים והנזירות שמתגוררים בכפר, ונמצאים בקשרים חבריים עם תושבי הסביבה היהודיים. לכן אין פלא שגם עם מנהל הפסטיבל, גרשון כהן, נוצרו קשרים של הערכה הדדית וחברות אמיתית. הפסטיבל הביא לכפר פריחה כלכלית, בזכות הכנסת האורחים, הנוף הנפלא וכמובן המוסיקה. תמכתי בחידוש הפסטיבל לא רק מסיבות כלכליות אלא גם אידיאולוגיות. האמנתי שקהל המבקרים שיגיע לכפר יחזק קשרים חבריים בלתי אמצעיים בין העמים. יצרנו פה חיבור בין דתות ואחוות עמים. אני רואה את פסטיבל אבו גוש כסמל מובהק לשלום בין עמים. הלוואי והדבר ישמש דוגמה במקומות נוספים בעולם. איפה עוד ניתן למצוא שתי כנסיות בתוך כפר מוסלמי שמארחים מבקרים יהודים?!

 

 

 

 





הפסטיבל הראשון בשנות התשעים

 

הספקנים בעמותת הידידות אמרו: "השתגעתם?! איזה קהל יבוא לכפר הזה, שהכבישים בו משובשים, ביוב זורם בחוץ, בקושי יש שם מסעדה אחת... זה מקום לפסטיבלים?!" רבים לא האמינו שניתן להחזיר עטרה ליושנה, כשטובים ורבים כבר ניסו קודם ונכשלו. אולם היזמים לא נרתעו.

בפסח 1992, כשלושה או ארבעה חודשים לאחר פגישתו של גרשון כהן עם הנזירה קתרין, חוּדש פסטיבל אבו גוש. הוחלט לקיימו במשך יומיים בחול המועד פסח. המנהל המוסיקלי הראשון היה חגי גורן, אשר עיצב את הפסטיבל מבחינה מוסיקלית. היזמים, המארחים וגם המוסיקאים לא ידעו אם העניין יצליח ואם ניתן לחדש את ימי הפסטיבל כקדם. בהתרגשות רבה חיכו כולם ליום המיועד. מודעות פורסמו בעיתונים, אמצעי התקשורת גילו התעניינות, נערכו ראיונות שעסקו בחידוש מסורת הפסטיבל, ובמועד הפתיחה נהר קהל רב לפסטיבל אבו גוש.

 

גרשון כהן:

בפסטיבל הראשון עשינו את כל הטעויות האפשריות. דחסנו שמונה קונצרטים ליומיים. לא היינו ערים לכך שהנגנים זקוקים להכנת הכלים, לזמן תיאום ולהכנת הבאלאנס.

ולא רק לוח הזמנים היה צפוף מדי. שאלתי את קודמיי שארגנו את הפסטיבל בעבר: "כמה אנשים נכנסו לכנסיה?" והם ענו: "שמונה מאות". בשל חוסר הניסיון ואי סדר נמכרו תשע מאות כרטיסים. לוּ יכולתי למחוק את היום הראשון של הפסטיבל הייתי עושה כך בשמחה. עד היום אני מבקש לקבור את עצמי בבור עמוק כשאני מונה אחת לאחת את כל הטעויות שעשיתי אז. זה היה נורא. לא ידעתי אם יהיה לי כסף לשלם למקהלות שהופיעו, לכן הבטחתי לזמרים שהם יכולים לבוא כקהל לקונצרטים האחרים. וכך התמלאה הכנסייה בקהל עצום ורב.

בערב חזרתי הביתה וכתבתי לעצמי את הליקויים, המסקנות והלקחים. למחרת הגבלתי את מכירת הכרטיסים וטיפלתי בבעיות טכניות שהתעוררו. יצאנו מהפסטיבל הראשון בשן ועין.

בפסטיבל השני, בסוכות 1992, שיפרנו את הליקויים. הגבלנו את התוכנית לשלושה קונצרטים ביום, מבחינה ארגונית היינו כבר מנוסים יותר, ומכרנו כמות מוגבלת של כרטיסים.

 


 

הרפרטואר

 

הרעיונות לתוכניות הפסטיבל נובטים מהקשרים שונים ומשוּנים, ומשילובים מיוחדים. במשך השנים, פעמיים בשנה, הציג הפסטיבל רפרטואר מוסיקלי עשיר רחב ומגוּון. הרפרטואר כולל תמיד יצירות ווקליות קלאסיות עם נגיעות בשירי עַם מרחבי העולם, בביצועים מיוחדים לפסטיבל. החל ממוזיקה עתיקה מאגן הים התיכון, דרך להיטי ברוק ועד למיסה הגדולה של באך ולרקוויאם של מוצרט.

פסטיבל אבו גוש הציב לעצמו מטרות מוזיקליות והכין רפרטואר שיתרום להתפתחותה המוזיקה הווקאלית בארץ. עיקר חשיבותו של הפסטיבל הוא בריכוז העשייה הווקלית, ובמה למקהלות ולסולנים. הבמה שהעניק פסטיבל אבו גוש זכה לשבחים בזכות האקוסטיקה הטובה, המוסיקאים שנבחרו בקפידה, והרפרטואר הייחודי.

 

 

מדי שנה ישנם המבקשים להביא יצירות ישראליות מקוריות ולהעלות רפרטואר אחֵר ופורץ דרך. אלה מתעניינים בביצוע יצירות של מלחינים ויוצרים ישראלים כמו פאול בן חיים, ותלמידו צבי אבני, אחרים רוצים להעלות שירה ישראלית של נעמי שמר, אהוד מנור, נתן יונתן ועוד רבים וטובים. שביל הזהב בין אהבת הקהל ליָשָן ומוּכּר, לבין ניסיונות מוסיקליים חדשים, נקבע על ידי הנהלת הפסטיבל ובראשו המנהלת המוסיקלית חנה צור.

 

חנה צור - המנהלת המוסיקלית של פסטיבל אבו גוש:

היו יצירות שנבחרו לאחר שנצרבו בזיכרוני לפני שנים רבות, ואילו אחרות הן יצירות חדשות שצצו לאחרונה. הבסיס לרפרטואר הוא סקרנות. כל הידע שלי כמוסיקולוגית וכאֶתנוֹ-מוסיקולוגיות, החל משיעורי מוזיקה לילדי החינוך המיוחד ועד ניצוח על מקהלות התגבשו בסופו של דבר להכנת תוכניות ייחודיות לפסטיבל אבו גוש.

אני קונה תווים בכל מיני מקומות בעולם, ועשינו חיבורים מיוחדים בין המוזיקה הקלאסית, לבין המלחינים האנונימיים של שירי העם. ממוזיקה של המגרב, דרך קלאסיקה אירופאית, מוזיקה מניו זילנד ועד מוזיקה מגרוזיה, מוזיקה תימנית שראשיתה בימי בית המקדש, ועד היצירות המודרניות ביותר. מבאך ועד אפריקה. אני אוהבת להציע לקהל דברים מוכרים ואהובים וגם לגרות את הסקרנות וליצור קונצרטים לא שגרתיים.

פעם הכנתי תוכנית שהתבססה על שירים וולשים סקוטיים ואיריים מאת בטהובן. לגמרי במקרה שמעתי על היצירות והתברר לי שאוֹצֵר אמנות סקוטי פנה לבטהובן וביקשו לעבד שירי עם להרכבים שונים של זמרים בליווי כינור צ'לו ופסנתר. לבקשתו כתב בטהובן מאה ושישים עיבודים למקהלה. קניתי את התווים בניו יורק ולא רבים הכירו את היצירות האלה בארץ. מקהלת רינת בניצוחי ביצעה את היצירות עם כינור וצ'לו ובעיתונות כתבו המבקרים שזו התוכנית היפה ביותר בעונה.

בפסטיבל אבו גוש שהתקיים בחג שבועות 2010 למשל, העלנו יצירות מוּכּרות וגם כאלה שכמעט לא הושמעו בארץ. העלנו מופע שקראנו לו "החיים בוורוד" בניחוח צרפתי אופראי, בו שילבנו בין פורה - מיסה לסופרן אלט ועוגב, דואטים קדושים, יחד עם שנסונים. במופע אחר שילבנו קונטרה-טנור ששר ברהמס, שוברט וברוקנר; עם שתי קרנות יער ועוגב. במופע "אישה פנים רבות לה" העלנו מוזיקה מהתיאטרון. במופע זה חיברנו בין שיריו של ארגוב מתוך "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ו"מריה" מסיפור הפרברים לקלאסיקה: ברהמס (חמישה שירי אופליה), והיידן מתוך "כטוב בעיניכם" מאת שייקספיר.

בזכות היותי שופטת זמרים בקרן תרבות אמריקה-ישראל, אני מכירה המון זמרים ואני יכולה להעיד שיש זמרים וזמרות נהדרים בארץ. אני יכולה לשדך בין מוסיקאים מתזמורות שונות שלא הכירו איש את רעהו. גייסתי גם נגנים מעולים וחיברתי אותם לתזמורת "ברוקדה". הכנו יחד תוכנית עם יצירות של ויוולדי, מרצ'לו והנדל. קראתי לה הוירטואוזים שרים ומנגנים.

אני קוראת לפסטיבל אבו גוש: "נעים זמירות ישראל". היהדות מטילה עלינו למלא שלוש מצוות אוניברסאליות אשר כולן קשורות באהבה: "ואהבת את אלוהיך", "ואהבת לרעך כמוך", "ואהבת את הגר אשר בשעריך". הדברים מתחברים אצלי למוזיקה: מי שמכבד ולומד לאהוב את הייחודיות של זולתו מקיים את ציווי האהבה.

לפעמים לוקח זמן עד שמתרגלים למוזיקה שונה, אבל חשוב להקשיב איש לרעהו. אחדות אנושית נוצרת דווקא תוך כדי שמירה על ייחודיות. לשמור על ייחודיות פירושו לכבד דורות של יצירה תרבותית. אני מאמינה ששירי עַם הם מאושיות החברה שבה צמחו. איכר בלוב או רועה כבשים בסקוטלנד, ששרים לעצמם שיר עַם עתיק, קשורים למנגינה ולמילים כפי שזמרי מקהלה מקצועיים קשורים ליצירה של ויוולדי למשל.



אבנר איתי – מנצח מקהלות

אצל רבים בארץ הייתה בסתר לבם כמיהה גדולה לאסור, למסתורין, למושך, לשונה, ל"מים גנובים ימתקו". אולם הבון טון היה ש"זה לא שלנו". גם הממסד בארץ התנגד לביצוע מוזיקה דתית נוצרית, ורוח זו עברה כחוט השני מאח"מים וידוענים ועד אחרון התרבותניקים בקיבוצים. ובכל זאת הקהל נהר לאבו גוש. אולי הוא נמשך בגלל הדווקאיזם, הקסם, המשיכה של אנשים חילוניים שרצו לפרוץ את תחום המוזיקה המקומית ולשמוע מוזיקה קולית דתית.

המוזיקה הווקלית מעצם טיבה מבוססת על טקסט, ולשפה יש עליה השפעה עצומה. לכן התרבות המוסיקלית של עמים שונים בתחום השירה בנויה על היגוי השפה, הייחוד שלה, וההטעמות המיוחדות לה. לשירה הווקלית קיימים, אפוא, אין סוף גוונים. בשפות האירופאיות למשל לכל תנועה יש גווני ביניים. שירתן של הנשים הרוסיות הסלאביות לדוגמה, שונה לחלוטין מהשירה האמנותית האופראית או שירת הא-קפלה. פסטיבל אבו גוש חותר להופיע תמיד בשפת המקור, כדי להיות אותנטי ככל האפשר.

מאז מלחמת העולם השנייה חלה התפתחות בעולם המוזיקה; מוזיקאים מתאמנים לבצע כל סגנון באופן אוטנטי כדי להתקרב ככל האפשר למצלול השפה המקורית. גם הקהל מעדיף גישה רומנטית המנסה לשמור על האותנטיות. הוא רוצה לשמוע הרמוניה נעימה, ניגודים שמוסיפים עניין וצליל נקי ויפה. אין תחליף לחוויה אמיתית ולמסר רגשי.

מנצחי מקהלות אמונים על קפדנות וליטוש שירת הזמרים. הגיית השפה, המוזיקה של השפה, המֶלוֹס שלה, ההתאמות הייחודיות לה. ככל שהטקסט יותר צפוף מול הצלילים (כתיבה פילארית – כאשר כמעט לכל צליל יש הברה) על המקהלה לעבוד קשה יותר.  מקהלה צריכה לשיר באחדות ובדייקנות ולא להתפשר על מבטאים שונים. כמו בסיפור פיגמליון שואפים מנצחי המקהלות להפוך את הזמרים לאלייזה דוליטל.

אמנם קשה לנו להתחרות עם מקהלות ששרות בשפת אמן. אין כמו ההזדהות הישירה כשאתה שר טקסט בשפת אמך. מקהלות אלו מהוות אתגר גדול בשבילנו. אבל שמעתי כבר מקהלות ישראליות טובות ששרות טוב יותר ממקהלות בינוניות ששרות בשפת אמן.

בארץ ישנם מנצחי מקהלות מצוינים, אך כישרון נטו אין בו די. מנצח בינוני עם זמרים מעולים ישיג תוצאות טובות יותר מאשר מנצח מעולה עם זמרים בינוניים. בדיוק כמו בספורט. מאמן הכדורגל הטוב בעולם לא יגיע לאליפות בלי שחקנים טובים.

כמה מילים על אקוסטיקה

אבנר איתי:

אקוסטיקה טובה היא לזמרים ולנגנים כמו מגרש אתלטיקה טוב לספורטאים. כפי ששחקני כדורגל, גם אם הם מעולים, לא יצליחו להפגין את כישוריהם בשדה חרוש, כך גם מוזיקאים. אקוסטיקה זה דבר מרכזי, ראשון במעלה כדי לעשות מוזיקה טובה. גם זמרים מקצועיים זקוקים ל"תמיכה" אקוסטית, קל וחומר זמרים חובבים.

על במת המזבח באבו גוש, כשהקהל סופג חלק מההד – האקוסטיקה נהדרת. טובה אף יותר מההתנסות שלנו בקתדרלות באירופה. שם יוצרת הכיפה הד של שניות אחדות הגורם לצלילים לחזור להתערבל בצליל המוּשר באותו רגע.

 

מוטקה שלף – האחראי של מופעי חוץ

נוסף על הקונצרטים המושמעים בכנסיות, מאפשר פסטיבל אבו גוש לקהל ליהנות גם ממופעי חוץ. מופעים אלה כוללים: מקהלות בפטיו, פינת אופרה על הדשא, פינה למוזיקת עולם, פינה למוזיקת חליליות, פינה לנגינת אקורדיון, מוזיקה קאמרית בהרכבים שונים, ושירה בחורשה המוקדשת למשוררים ויוצרים ישראלים.

בעבר כאשר ניסינו לשנות את אחד המופעים או לוותר עליו קיבלנו מבול של תלונות. לכל פינה ולכל סוּגה שוחרים משלה שאינם מוכנים לוותר. באחד הפסטיבלים החלטנו לפסוח על פינת האופרה, אולם הקהל התלונן ומיד "חזרנו למוטב" ופינת האופרה ממשיכה להציג מבחר אריות ודואטים מאופרות וממחזות זמר.


 

הפגישה עם מיקיס תאודורקיס

בשלהי שנות התשעים נסע גרשון כהן, מנהל הפסטיבל, ליוון כדי לפגוש את המלחין מיקיס תאודורקריס. הוא קיווה לקבל ממנו את הזכויות להשמעת "קנטו חנרל", האורטוריה הנפלאה שכתב למילותיו של המשורר הצ'יליאני פאבלו נרודה. תאודוראקיס כתב מאות שירים ויצירות קלסיות, סימפוניות ואופרות, ובהם גם את המוזיקה לסרט "זורבה היוני". הוא הופיע באלפי קונצרטים ברחבי העולם, מיליוני אנשים ראו בו סמל אוניברסלי להתקוממות נגד הדיקטטורה. פעמים אחדות הופיע בארץ וזכה להצלחה רבה. אולם במהלך השנים הלך יחסו לישראל והתקרר. הוא ביקר את ממשלת ישראל, הלחין ליאסר ערפאת את המנון אש"ף ואמר כי היהודים הם "שורש כל רע, שולטים בעולם, כולל במוזיקה".

לנוכח דעותיו על ישראל ועל היהודים בכלל, לא ידע גרשון אם תאודורקיס יאות לקבלו לפגישה. בהגיעו לאתונה התברר שהפגישה עם תאודורקיס נעשית אך ורק בתיאום עם בתו.

"אני מציע לך ולאביך אירוח מלא אם רק תבואו לפסטיבל," ניסה גרשון לשכנעהּ.

"אני לא יכולה לבוא," ענתה הבת.

"למה?" התפלא מנהל הפסטיבל.

"כי אתם לא מאשרים לבעלי להיכנס". התברר שבתו של תאודורקיס הייתה נשואה לפלסטינאי והוא, מטבע הדברים, אינו מחובבי ציון. ולמרות זאת תיאמה הבת פגישה עם אביה.

במשך כשעתיים ישבו גרשון ורעייתו מרותקים לאיש שנחשב לאחד מחשובי המלחינים בעולם במאה העשרים. הם סיפרו לתאודורקיס שלמרות הפגיעה שחשו רבים מדבריו, הוא בין האמנים המושמעים ביותר בארץ, הישראלים אוהבים את יצירותיו ומעריצים אותו. תאודורקיס ענה שהוא מתייצב תמיד לצידם של הסובלים והנדכאים, כך ביחסו לעם היהודי וכך גם ביחסו לפלסטינים. "אפילו כתבתי לכם את הבלדה על מחנה ההשמדה מטהאוזן" נימק.

אורה, אשתו של גרשון, שאלה אותו אם קרא את הספר "המנדולינה של קפטן קורלי" סיפור אהבה בין קצין איטלקי לבחורה יוונייה בימי מלחמת העולם השנייה. "אני קורא את זה כרגע" ענה תאודורקיס והמחיצות נפלו באחת. הוא סיפר שהיה בעברו פרטיזן קומוניסט והספר מתאר במידה רבה את ימי בחרותו.

וכך הפגישה שתחילתה קרירות וחשדנות, הסתיימה בלבביות רבה. בסיומה נתן תאודורקיס לגרשון את התווים של "קנטו חנרל". מאז הועלתה האורטוריה הנפלאה פעמים רבות בפסטיבל אבו גוש והקהל שב ומבקש את השמעתה.

גם כדי לבצע את "המיסה הקובנית" (Misa Cubana) של חוסה מריה ויטייר, הפעיל גרשון כהן קשרים אישיים. רפי איתן, שליח המוסד בעת ההיא, ישב בקובה ואחיו היה ידיד של גרשון. כך נדדה הבקשה ממנהל אבו גוש אל שליח המוסד בקובה. מקץ שבועיים התקבל האישור והיצירה הושמעה לראשונה בארץ בפסטיבל אבו גוש.

לביצוע המיסה קריאולה (Misa Criolla), של המלחין הארגנטינאי אריאל רמירז, הוזמן המלחין בכבודו ובעצמו לנצח על יצירתו. קהל רב זרם לפסטיבל ליהנות מהמוזיקה ולפגוש את המלחין.

הקהל

 

פסטיבל אבו גוש משדר נינוחות פשוטה ונעימה. הוא מושך קהל נאמן האוהב מוזיקה ווקאלית ובא לקונצרטים פעמיים בשנה בסוכות ובשבועות. חלק מהווי הפסטיבל נוצר הודות לקהל זה כשהאירוע הופך למפגש של חובבי מוזיקה קלאסית. איש מהקהל, כולל האח"מים שבקרבו, אינו מופיע בלבוש מכופתר כנהוג באולמות הקונצרטים או במשכן האופרה הישראלית, וחברים רבים הולכים לאחר הקונצרט לשוחח ולאכול בחברותא באחת המסעדות בכפר. האירוע משלב נוף מקסים, אוויר הרים ומוזיקה טובה, ובלי דיבורים מיותרים מתבצע כאן מפגש ערבי-יהודי, פלורליזם אנושי חברתי ותרבותי. כל המכלול יחד יוצר מתכונת ייחודית, מעין מקדש למוזיקה הווקאלית.

 

 

 

 



      
Site by CoMedia Group | Designed by Echo כל הזכויות שמורות - עמותת הידידים לקידום מוסיקה, תרבות, מוסיקה ותיירות באבו גוש והרי יהודה ע"ר